ד"ר אסף בקר הרצאות במבט אישי 

בשלהי 1994 נחתם הסכם השלום בין ישראל וירדן, לאחר שהשלום עם מצרים כבר שיגשג כעובדה מוגמרת. בארץ ובעולם שררה אופוריה של שלום. באווירה זאת, התארגנה טיסה ייחודית, הטיסה הפרטית הראשונה בין ישראל וירדן, בהשתתפות טייסים מישראל, ירדן וארצות הברית, אשר הגיעו לעמאן כאורחים אישיים של המלך חוסיין, טייס חובב בעצמו, שקיבל את פניהם על גבי מסלול הנחיתה.

במשך 20 שנים היה הסיפור נעול במגירה. עכשיו לראשונה, ד"ר אסף בקר שהשתתף בטיסה כטייס חובב, מביא מתוך הארכיון האישי שלו את סיפור הטיסה וכל מה שקרה מאחורי הקלעים, בליווי תצלומים בלעדיים וסרטון וידאו שמתאר את החוויה הייחודית ומה שאירע בעקבותיה – הזמנת הצוות האירובטי המלכותי הירדני להופעה בישראל.

המרצה, ד"ר אסף בקר, שימש בעבר בתפקידי ניהול בכירים במספר גופים וחברות ובשנים האחרונות כמרצה במחלקה למדעי המדינה במכללה האקדמית אשקלון.

בטיסה לירדן השתתף כטייס פרטי ושימש כדובר האירוע מטעם אגודת התעופה של הטייסים הפרטיים בישראל.

במהלך שלושת העשורים האחרונים, עבדתי במספר חברות וארגונים וברובם הייתי מופקד גם על השיווק. במבט לאחור, המסקנה העיקרית בתחום זה, גם בתחומים רבים אחרים היא אחת: אנשים עושים את ההבדל. אותם אנשים, בעיקר המנהלים הבכירים אך גם העובדים הזוטרים, הם שעושים את ההבדל בין הצלחה לכישלון.

את מסקנתי זאת אני רוצה להדגים בפניכם בסדרה של סיפורים שחוויתי בעצמי לכל הקריירה במקומות בהם עבדתי לשכת העתונות הממשלתית, רשות הדואר, אגד, אסתוא, קופ"ח מכבי, יונדאי, ידיעות אחרונות מנויים.

האם בשלטון דמוקרטי יש אפשרות לנפוטיזם? ברור שלא, הרי העם בוחר את נבחריו בבחירות חופשיות. אם כך, איך זה שאפילו בארצות הברית, הדמוקרטיה הגדלה בעולם, אנחנו זוכרים את משפחת קנדי, משפחת בוש, ואולי בקרוב משפחת קלינטון, ברמות הגבוהות ביותר של השלטון?

ואצלנו בישראל גם לא חסר, יש מספיק משפחות בשלטון לאורך השנים.

כיצד זה קורה, ומהו ההיקף האמיתי של מכלול קשרי המשפחה לסוגיהם בקרב חברי הכנסת לדורותיה? ומהן ההשלכות הפוטנציאליות, ואת מי מאפיינים קשרים אלה? ומהן המגמות הנגלות של התופעה?

על שאלות אלה ואחרות אשיב אחת לאחת בהרצאה זו.

הפערים בין המרכז לפריפריה מלווים את המדינה מאז הקמתה. לעתים נדמה שמדובר שתי מדינות נפרדות: "מדינת תל אביב" וכל השאר. הדברים נראים אחרת במבט מהמרכז אל הפריפריה לעומת המבט מן הפריפריה אל המרכז, אך דבר אחד מאפיין את שני המבטים הללו: הם נדירים במובן זה שכל אחד מאיתנו חי במקום מגוריו ואינו חשוף ביום יום לאורח החיים במקומות האחרים, כמו שנאמר בשיר: דברים שרואים משם, לא רואים מכאן, וההיפך.

מתוך כל ההגדרות, ההגדרה שלי אומרת שמה שיש במרכז ואין בפריפריה זה זמינות ונגישות למבחר של אפשרויות בכל איכות רצויה ובכל תחומי החיים. מרחב ההזדמנויות בפריפריה מצומצם ובכל העולם מוכרת התופעה של שאיפת תושבי הפריפריה לעבור למרכז כאשר יתחזקו כלכלית ויהיו מסוגלים לכך.

ומה לגבי העתיד? האם יש סיכוי לצמצום הפערים ושיפור מצב הפריפריה? לכאורה אכן כך, הרי כל המפלגות וכל הנבחרים, בעיקר לקראת הבחירות, מכריזים על הירתמות כוללת לטובת הפריפריה כמשימה לאומית לצמצום הפערים. בנוסף, מעת לעת אנו קוראים על הישגים נאים בפריפריה המתפתחת. יחד עם זאת, הנתונים היבשים של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה מעידים על כך שברוב תחומי החיים, הפערים דווקא גדלים. מה גורם לכך? והאם יש סיכוי לשינוי?

על כך אני רוצה לספר לכם מתוך סדרה של מחקרים שערכתי בתחום זה.

החברה הישראלית מאופיינת בחלוקה לקבוצות רבות, אשר ביניהן שסעים עמוקים יותר או פחות ובעיקר משתנים לאורך הזמן והנסיבות, בהיסטוריה הקצרה של המדינה.

שסעים אלה באים לידי ביטוי גם בהרכב הכנסת, שחבריה מייצגים את תושבי המדינה, אך כאן עולה השאלה: האם הרכב הכנסת מייצג את הרכב האוכלוסייה? האם חלו שינויים בתחום זה לאורך השנים, ומה גרם לשינויים אלה? ובכלל, מה משמעות המושג "ייצוג" בהקשר של שלטון בכלל והשלטון בישראל בפרט?

על נושאים אלה ונוספים הקשורים להם אני רוצה לספר לכם מתוך מחקרים שערכתי בתחום זה.

זהו סיפור על ארבעה מראשי תנועת השומר: אלכסנדר זייד, ישראל גלעדי, מאיר קוזלובסקי, ועקיבא רבינוביץ . צעירים אמיצים שבאו לארץ ישראל עם חזון ציוני יהודי לחזור לארץ המולדת של העם העתיק, להחליף את הגולה הדוויה בהגשמת חלומות והקמת בית חדש עטור אידיאולוגיות. בארץ ישראל נתקלו בצרות אחרות איתן נאלצו להתמודד: מחלות, פרנסה והגנה על הרכוש והנפש. כל זאת תוך כדי צורך שוטף להסתדר עם נציגי האימפריה העותמנית ששלטה בכל האיזור.

האתוס הלאומי הפך את תנועת השומר וראשיה לחלק בלתי נפרד מהיסטורית ההתיישבות המחודשת בארץ ישראל והכנת היישוב לקראת המדינה שבדרך, שעדיין היתה חלום רחוק ובלתי מוגדר. היום מונצחים שמותיהם של גיבורי הימים ההם ורבים מכירים את קיבוץ כפר גלעדי, שם חיים עד היום צאצאיו של ישראל גלעדי, את גבעות זייד, שם חיים בני משפחת זייד והשומר האגדי משקיף מעל פסל סוס הברזל על מרחבי העמק, את גבעת קוזלובסקי בגבעתיים, המשקיפה מנקודת מבט ייחודית על העיר תל אביב.

סיפורים אלה הינם חלק מסיפורי הלאום.

בהרצאה זאת אני מעוניין לספר לכם על כמה דברים שמאחורי הקלעים, מנקודת מבט אישית משפחתית, כפי שהאתוס הלאומי מסופר במשפחה שלי.

אחת הדרכים להגיע לירושלים הנצורה בשנת 1948 היתה במטוסים הראשונים של חיל האוויר, שנחתו במנחת מאולתר בעמק המצלבה, במקום בו נמצא היום גן סאקר. הטייסים האמיצים של חיל האוויר שזה אך נולד, הביאו במטוסי אוסטר חד מנועיים מעט אספקה ודואר, ומיד המריאו בחזרה לתל אביב. ביניהם היתה גם זוהרה לביטוב, הטייסת הראשונה של חיל האוויר. זוהרה הפסיקה זמן מה קודם לכן את לימודי הרפואה בארה"ב, השתתפה בקורס טייס שארגן טדי קולק, והצטרפה לטייסים הישראלים אשר ביחד עם מתנדבי מח"ל, טייסים יהודים שטסו במלחמת העולם השנייה, היוו את הגרעין המייסד של חיל האוויר.

בשלושה באוגוסט 1948, לאחר המראה מעמק המצלבה, התרסק מטוסה של זוהרה. הראשונה שהגיע אל שברי המטוס היתה רות דיין, שמצאה את גופותיהם של זוהרה לביטוב והטייס השני עמנואל רוטשטיין.

את הסיפור שמעתי מפיו של ג'רי רנוב, טייס מפורסם שנלחם בשורות חיל האוויר האמריקאי והתנדב לחיל האוויר הישראלי, והיה בין הטייסים שנחתו בעמק המצלבה ב-1948 תחת כדורי הלגיון הירדני. חלומו של ג'רי היה לשחזר את הטיסות לעמק המצלבה. במסגרת חגיגות 40 שנה למדינה בשנת 1988 בתפקידי כדובר רשות הדואר, זכיתי לסייע לג'רי להגשים את חלומו.

על כל אלה אני רוצה לספר לכם בהרצאה זאת.

ב-15 ביולי 1942, שישה מטוסים אמריקאיים מדגם P-38 Lightning  שהיו בדרכם לסייע לבריטניה, נאלצו עקב מזג אוויר קיצוני לנחות נחיתת חירום בגרינלנד. כל אנשי הצוות חולצו בשלום אך המטוסים שנותרו מאחור כוסו בשכבת שלג, אשר ברבות השנים הגיע לגובה של כ-50 קומות מעל המטוסים.

אוקטובר של שנת 2002, בקנטאקי ארה"ב אחד מאותם מטוסים שהיו קבורים עשרות שנים תחת עשרות מטרים של קרח, חזר לטוס.

איך זה קרה?

בהרצאה זאת אני רוצה לספר לכם את הסיפור המופלא של האנשים האמיצים שחילצו את "נסיכת הקרח", שיקמו אותה והחזירו אותה לימי הזוהר שלה במקום אליו היא שייכת – גבוה בשמיים.

ילד עירוני שמגיע לקיבוץ במעמד של ילד חוץ, עובר חוויות ייחודיות של החברה הישראלית. אולי ממרחק של זמן ונקודת מבט, כמבוגרים ובעלי משפחות אנו יכולים לחשוב אחרת על מצבם של ילדי חוץ, שמוצאים עצמם בעצם מנותקים ממשפחתם וחיים בבית ילדים בסגנון זר. מקרוב, בעיניהם של ילדי החוץ עצמם, חווית החופש, הטבע, החברותא וההווי המיוחד היא פשוט נפלאה ואין להם שום רצון לחזור אל התלאות שהביאו אותם אל הקיבוץ מלכתחילה.

השנה היתה 1967, וכללה את חודשי ההמתנה לפני מלחמת ששת הימים, את המלחמה עצמה והאופוריה שאחריה, והכל מנקודת מבטו של ילד שחווה כל זאת עם חברים וללא משפחה.

סיפורים מתוך שנה אחת כזאת, של ילד חוץ בן 11, אני רוצה לספר לכם בגוף ראשון.

המקומונים הינם מזה זמן רב חלק בלתי נפרד מחיי התושבים בכל עיר בישראל. זהו הערוץ העיקרי ממנו אנו לומדים מה קורה ממש באזור המגורים שלנו: בפוליטיקה המקומית, הרכילות המקומית, בעסקים ובכל תחומי החיים. כבר התרגלנו להבחין בין מה שאנו מקבלים מהעיתונות הארצית, ברמה הלאומית והעולמית, ומהעיתון המקומי שלנו, בדגש על המילה שלנו – הסביבה המיידית בה אנו חיים.

אבל לא תמיד זה היה ככה: בשני העשורים הראשונים למדינה, התקשורת הארצית שלטה והמקומונים המוכרים לנו כל כך עדיין לא נולדו.

מה גרם לכך שכל התקשורת היתה ארצית בלבד בתחילת הדרך? כיצד והיכן  החלה תופעת המקומונים? מה גרם לצמיחת העיתונות המקומית וכיצד התפשטה במרחב העירוני? מיהם האנשים שהקימו את המקומונים ואת מי משרתים עיתונים אלה?

את התשובות לשאלות אלה ואחרות אני רוצה להציג בפניכם מתוך מחקרים שערכתי בתחום זה.

מאז האגדה על דדאלוס ואיקרוס, היו אנשים שחלמו לעוף בשמיים והתבוננו בקינאה בציפורים.

ליאונרדו דה וינצ'י תכנן כלי טייס, אך אלה לא חרגו משולחן השרטוט שלו.

האחים מונגולפייר בנו את הכדור הפורח הראשון.

בשנת 1896 אוטו ליליינטל הטיס בברלין דאונים שתכנן, עד שנהרג באחת מטיסותיו.

באותה שנה סמואל לנגלי הטיס בעיר וושינגטון דגם ללא טייס של מטוס מונע במנוע קיטור.

בשנת 1904, האחים רייט היו הראשונים שבנו והטיסו בגבעות קיטי הוק בצפון קרוליינה כלי טייס ממונע כבד מן האוויר, הפועל על אותם עקרונות אווירודינמיים של כל המטוסים בימינו.

בצעירותי הייתי גם אני בין החולמים, וכמו ילדים רבים בניתי טיסנים והעפתי אותם בעיניים שוקקות.

בחיל האוויר לא הצלחתי להפוך לטייס, אך את חלומי הגשמתי בשלב מאוחר יותר, בעת שהות בארצות הברית, שם הדרכתי נוער מטעם הסוכנות היהודית ובהמשל למדתי לטוס עד להשגת רישיון.

בתחום המקצועי של הטיסה, לא התקדמתי הרבה והסתפקתי ברישיון הפשוט ביותר של מטוס חד מנועי, אך עם רישיון כזה בידי צברתי חוויות מעניינות אותן אני רוצה לחלוק עם אחרים בהרצאה זאת.

סיפורי טיסות מארה"ב, יוגוסלביה בתקופה הקומוניסטית, הולנד, אנגליה, ספרד, ירדן וישראל.

בכנסת ה-19 הגענו לייצוג של 27 נשים בכנסת ובכנסת ה-20 הגיע מספרן ל- 32 (לאחר התפטרות שני חברי כנסת שבמקומם נכנסו שתי נשים). בהחלט התקדמות ראוייה לציון, אשר אפילו מעמידה את ישראל קרוב לממוצע הייצוג הנשי במדינות ה-OECD, אך המגדר הנשי עדיין מצוי בייצוג חסר לעומת משקלו באוכלוסייה, קצת מעל 50%.

מה מראה מבט על הייצוג הנשי בכנסת לאורך השנים? מה ההבדל בין המפלגות השונות בהכללת נשים ברשימותיהן? מיהן הנשים שחדרו לפוליטיקה הישראלית לאורך השנים ומהם השינויים שחלו במעמדן? מה המצב בתחום זה בארצות אחרות? מה צופן העתיד השלטוני בתחום זה?

ומה לגבי נשים בפוליטיקה המוניציפאלית, המהווה מקור משמעותי לפוליטיקאים המגיעים בהמשך דרכם אל הכנסת?

בהרצאה אני רוצה להציג תשובות ולהעלות שאלות נוספות, מתוך מחקרים שערכתי בתחום זה.

הרבה לפני שהנשיא ג'ורג' בוש שלח בשנת 1991 את החיילים האמריקאים אל מדבריות עיראק במלחמת במפרץ, התכונן הצבא האמריקאי ללוחמה בשטח מדברי. במסגרת זאת, מימן צבאו של הדוד סם מחקר רחב וממושך שניהל פרופ' אשר שיק, גיאומורפולוג מהאוניברסיטה העברית, במטרה ללמוד התנהגות של שטפונות באיזורים מדבריים ואת האפשרות ללכוד את מי השטפונות ולנצלם. המחקר נערך בנחל יעל, יובל של נחל רודד בערבה, סמוך לאילת ולקיבוץ אילות, ונמשך כעשרים שנה, אשר במהלכן התחלפו כמה דורות של עוזרי מחקר.

במשך כשלוש שנים בהן שימשתי כעוזר מחקר אצל פרופ' שיק, זכיתי להיות זה אשר בחלקו נפלה הזכות להשתתף בפרק בו אירע השטפון הגדול, המכונה ספרות כ- Master Flood המתרחש בסטטיסטיקה פעם בעשרים שנה.

על חוויותי בנחל יעל ועל השיטפון הגדול אני רוצה לספר לכם בגוף ראשון בהרצאה זו.

התחום המחקרי של המפות המנטליות יוצא מתוך טענה בסיסית האומרת כי התנהגות האדם במרחב אינה נקבעת על סמך עובדות כרטוגרפיות, אלא בעיקר על סמך מפה מנטלית סובייקטיבית של כל אחד מאיתנו, המורכבת מקטעי מידע וערכים.

כך לדוגמא, אני מכיר לפרטי פרטים את ארץ ההוביט הדמיונית מתוך ספרו של ר. ר. טולקין, אך ישנה שכונה אחת במרחק 5 ק"מ ממקום מגורי שמבחינתי היא ריבוע שחור במפה התודעתית שלי. ישנם איזורים בדרום תל אביב המסומנים במפה המנטלית שבראשי כאיזורי סכנה שאסור להיכנס אליהם. במפה המנטלית של תייר המסייר בירושלים בשבת, מסומנים איזורים שחורים שרצוי לא להיכנס אליהם. מי שטועה בניווט, עלול לחטוף מטר אבנים...

ב-25 בנובמבר 1975, במסגרת תרגיל של צה"ל, התרסק מטוס הרקולס של חיל האוויר הישראלי על הר ג'בל הילאל שבסיני. כל תשעת אנשי הצוות ו-11 הלוחמים שהיו על סיפונו נספו בתאונה. איך קרתה התאונה? איך קברניט מנוסה כמו שאול בוסתן נכנס בהר הנמצא 20 מייל צפונית לנתיב? איך אותו קברניט לא התייחס לדברי הבקר שציין בפניו שהוא סטה 15 מייל מהנתיב?

ועדת החקירה אספה ממצאים וגיבשה קביעות לגבי הנסיבות, אך את הסיפור לקחו איתם אנשי הצוות שאיש מהם לא שרד.

האם ניתן לבחון את האירוע הטרגי במונחים של ניווט במרחב על פי מפה מנטלית?

בהרצאה אנסה להציג אפשרות זאת ואציג את הקשר האישי שלי לתאונה, ולתאר ניסויים שערכתי בתחום המפות המנטליות.

חלפו עשרות אלפי שנות היסטוריה אנושית עד שהאחים רייט המציאו את המטוס, אך מיום הטיסה הראשונה בצפון קרוליינה בשנת 1904, ההתפתחות היתה מהירה ביותר. תוך פחות מעשר שנים הגיעו מטוסים גם לארץ הקודש. בשנת 1913 הטייס הצרפתי ז'ול וודרין נחת בחוף תל אביב, על אף שהתכוון לנחות בשדה מיוחד שהוכן עבורו במקווה ישראל. באותה שנה טייסי האימפריה העותמנית ניסו אף הם לנחות בארץ ישראל, אך האנדרטה לחוף הכנרת מעידה עד היום על כשלונם הנמהר שהסתיים בהתרסקות אל תוך הים הגלילי.

במהלך מלחמת העולם הראשונה, בין השני 1914-1918 ניצלו הבריטים, הגרמנים והאוסטרלים את נקודת המבט החדשה מהמרומים לעריכת סדרות של תצלומי אוויר.

צילומים אלה שימשו בסיס למספר מחקרים מעניינים אודות ההתפתחות במרחבית בארץ ישראל בתחילת המאה העשרים. כסטודנט, שימשתי עוזרו של פרופסור דב גביש שערך חלק ממחקרים אלה.